יום הזיכרון הראשון שלי שאני עומדת מול הקבר שלך וזה לא נתפס. אני כבר חודשיים רוצה לספר לך דברים אבל לא יכולה.
היית בן אדם כל-כך מרשים, יפה תואר עם עין אחת כחולה ואחת ירוקה, כל-כך חכם, כל-כך מוכשר, אז איך דווקא אתה?
הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה יום אחרי היום הולדת שלי כשבאת לבית של אימא בדרך לבסיס, נכנסת לחדר שלי כשעוד ישנתי והערת אותי עם נשיקה ואמרת לי "מזל טוב", יצאת מהחדר ואז חזרת ושאלת אותי איפה המטען שלך ששכחת אצלי ועניתי לך "הוא פה בארון מחכה לך" ניגשת בתמהמהות ובסוף בחרת שלא לקחת אותו כי בטח אמרת לעצמך שאתה תחזור לקחת אותו אחר-כך. כי מי חשב שבעוד ארבעה ימים אתה כבר לא תהיה פה יותר איתנו.
תמיד הייתי גאה במשפחה שלי, באימא שלי שגידלה ארבעה ילדים לבד, ובאחים שלי, האחים הגדולים שלי, שגידלו אותי וגדלו איתי, על כל שלב ודרך שהם עברו בחייהם. כל אחד ואחד היה השראה.
אבל אתה דניס, אתה היית המודל לחיקוי שלי, אתה היית ההודעה הראשונה שכתבתי כשנרשמתי ללימודים, אתה היית השיחת פלאפון הראשונה אחרי סוף יום במכללה לספר לך מה למדתי.
היית בא לבקר אותנו בסופשים ודבר ראשון יושב ללמד אותי במחשב על משהו שהתלוננתי לך שלא הבנתי או מתחיל להסביר לי על משהו חדש (אבל משהו ממש מסובך שבטח רק בסוף הלימודים אני אבין, אבל היה לך חשוב להגיד לי את זה עכשיו שאני אדע ואזכור כמובן).
כל החברים שלי יגידו כמה דיברתי עליך והזכרתי אותך בכל הזדמנות שהייתה לי להשוויץ שאחי מהנדס תוכנה ואני הולכת בדרכו והוא שם תמיד לעזור לי. ועכשיו, אני לבד בלי הצ׳יט הכי גדול שהיה לי בכיס, בלי המורה דרך שלי, בלי הידע האינסופי שלך..ואני יודעת כמה רצית שאני אסיים את הלימודים וכמה רצית לקדם אותי כל הזמן ואני מבטיחה שאני אעשה את זה, אבל כל-כך רציתי שתהיה חלק מזה - חלק מחיי.
יש לי עוד הרבה ללמוד איך להתמודד עם כל הכאב הזה, עם החור הענק הזה בלב שהשארת.
ולבינתיים, אני רק רוצה לבקש ממך לשמור עלינו מלמעלה ולהנחות אותנו
אני אוהבת אותך דניס, לנצח אזכור אותך אחי הגדול❤️
ואני אתגעגע אלייך כל יום ויום במשך כל שארית חיי
יהי זכרך ברוך❤️