הימים האחרונים שלי

“אני כותב יומן, משהו קצר מדי יום. אם בא לכם, אני יכול לפרסם גם פה. זה לא משהו סודי. זה משהו במילים שלי, בחוויות שלי, בדברים שאני עושה. כתבתי כל יום בערך מהיום הראשון של המלחמה ולמקרה שלא יהיה לי טלפון, לקחתי איתי פנקס ועט”.

בשבת השחורה של השבעה באוקטובר גויס רס”מ דניס יקימוב בצו 8 והצטרף לחבריו כלוחם מילואים בפלוגה המסייעת של גדוד 17 בחטיבת ביסלמ”ח. הוא לחם בסמטאותיה של עזה במשך 120 יום, עד שנהרג בקרב בחאן יונס ב־2 במרץ 2024. לאחר נפילתו מצאו בני משפחתו יומן אישי שכתב דניס ובו גולל את מה שעבר עליו ועל חבריו במהלך המלחמה. באותנטיות ובכנות מצמררת ונוגעת ללב הוא כתב על געגועיו לבתו דנילינה ולמשפחתו, על הקרבות מול מחבלי חמאס, על הרצון העז להחזיר הביתה את החטופים, על הדרך להתמודד עם הפחדים והקשיים ועל הקשר המיוחד עם חבריו למילואים.

“השנה הזאת נגמרת לה ועוד מעט נובי גוד 2023 מסתיים ומתחילה שנת 2024. להגיד שניצחנו? כן, איפשהו זה נכון, אבל המלחמה עדיין נמשכת. יש עוד המון יעדים להגיע אליהם, עדיין יש חטופים בעזה, עדיין החמאס לא הובס, ועדיין יש שם אמצעי לחימה ומנהרות. הניצחון וההכרעה עוד יגיעו, אבל בינתיים ניצחנו. אבל האם באמת ניצחנו?”

דניס יקימוב ז”ל, בן 33 במותו, הותיר אחריו אם, שלושה אחים ובת.